נלבישך שלמת בטון

נתן אלתרמן

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת
וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,
אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתְךָ, מוֹלֶדֶת,
בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבֶעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתְךָ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לְךָ וְנִבְנֶה לְךָ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתְךָ מְאֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֵּטוֹן

וּמַלֵּט וְנִפְרֹשׁ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתֶיךָ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר, אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת, אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן,

מָה נִתַּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וְשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתְנוּ וְנִתַּן.